לרקוד את החיים

השנים עוברות כמו חול בסופה

מפעם לפעם הרוח נושאת איתה את ההשראה

להבת היצירה נידלקת ואינה מרפה.

כמו במחול הסופי, היא מתחוללת בתוכי

על ציר גופי,

רגליי יציבות באדמה,

ידיי אל הרוח הפתוחה

ואוזניי קשובות אל הפעימה,

מרפה, מתמסרת

הריקוד את עצמו רוקד, אני רק מאפשרת.

מתהווה בעולמות החלימה,

דרך הנשימה רוקמת צלילים וצבעים, ואז מגיע רגע הלידה,

אני מחייכת אל עצמי, מה כבר נישאר מלבד הבחירה,

הכול מסביב משתנה והיא נשארת יציבה, מזמינה,

שואלת אותי: "את מוכנה"?

והתנועה בתוכי מתחילה,

רוקדת את עצמה, בקצב הפעימה, מתוך הנשימה,

זורמת כמעין חיים, מקבלת צורה,

היא לא מושלמת ולא שלמה,

היא תהליך של יצירה, פועמת, מתרחבת ומשתנה.

בוחרת בחיים בכול נשימה.

וכך עוד פעימה ועוד יצירה מקבלת אדמה,

דרכי, אבל לא ממש שלי,

היא כאן להזכיר דרך, בשבילך, בשבילי

לחזור אל החיבור הטיבעי,

ביני לבין עצמי, בתוך עולמי הפנימי

ביני לבין סביבתי, זה שמקיף אותי

דרך אותה יצירה,

עולם שלם ניפתח וניגלה

בואי, היא קוראת בשלווה

בעיניים מביטה.

בואי,

אני כאן.